מה הקשר בין קשיים ופרידה לצמיחה?

בתחילת תהליך הגירושים שלי הבנתי שזה לא ילך בקלות. 20 שנה של חיי נשואים ויתרתי על הרצונות שלי ובמו ידי יצרתי תדמית של זורמת עם הכל גם כשלא ממש רציתי. (בעיית המרצה)

כשהגעתי למצב שהבית נחרב המציאות דחקה אותי לפינה וכבר לא יכולתי לותר. לא ראיתי את עצמי גרה ברחוב עם שישה ילדים. הבנתי שיש לי אחריות ושאני חייבת להילחם על מה שמגיע לי. מספר ניסיונות הגישור לא עלו יפה והמלחמה תפסה ממדים מפלצתיים והגענו לבית המשפט.

בית המשפט מבחינתי היה מקום מפחיד מאוד, מעמד מפחיד ביותר! הסתכלתי על השופטים ברמה של כמעט אלוקים. הרגשתי קטנה וחסרת יכולת, עוד לפני שנכנסתי בדלת, הייתי רק ברמת המחשבה וכבר הרגשתי קורבן. זה החזיר אותי לתחושה של ילדה קטנה שמחליטים וקובעים לה והיא עומדת בוכה ומתחננת על נפשה. לא התאמנתי בחיי על מלחמה אלא רק על ויתורים ועכשו לא הייתה לי ברירה.

כמו שאמרתי המציאות דחקה אותי לפינה....

הפעם הראשונה בבית המשפט באמת הייתה נוראית. הרגשת הקורבן רק התחזקה, הרגשתי שנכנסים עם צדק ויוצאים עם איזה החלטה ששופטת נותנת אחרי ששמים לה זרקור על איזה מקרה אחד קטן. איפה היא ואיפה לראות את התמונה השלמה. בפעם השנייה כבר הייתה לי הצלחה אישית קטנה, הצלחתי לדבר ולענות גם בלי שירדו לי דמעות מהעניים. בפעם השלישית כבר נכנסתי עם הבנה של מה חשוב להגיד ועל מה אין עניין להתעכב.... וכך מדיון לדיון אני למדתי איך להתנהל.

בסוף אחרי תהליך ארוך הצלחנו להגיע להסכמות. כואבות לשני הצדדים כמו שקורה במלחמות.

לצערי כל הזמן יש עניינים ולפני מספר שבועות נקראתי שוב לדיון בבית המשפט. זה קרה אחרי שכבר כמה שנים טובות לא הייתי שם. הפעם זה היה דיון הוכחות. הכוונה שחוקרים את שני הצדדים שני עו"ד. מה שאומר שגם אני אצטרך לעמוד על פודיום העדים ולענות תשובות. האמת ששבוע לפני הדיון הייתי ממש בלחץ. פחדתי מאוד מהמעד וגם מההשלכות הכספיות אם אני אפסיד. הדיון היה ביום רביעי ואני כל הזמן הלכתי עם הרגשה ואמירה פנימית אני רוצה כבר להיות אחרי. אני רוצה שיהיה כבר יום רביעי בערב, שאני כבר במיטה עם הפיג'מה שלי מתחת לשמיכה במקום הנעים והנוח שלי.

תחושת המצוקה העלתה את הצורך לשלוף מהמגירה את שיטת 5 צעדים של צמיחה.

להוציא את עצמי עד כמה שניתן מבור של הפחד והאיום שאני מרגישה ולעזור לעצמי להשתמש בקושי הזה כמנוף לצמיחה.

הינה הדרך..

צעד 1 – למרות שהרגשתי את המתח והפחד אמרתי לעצמי, יש לי את הכוחות להתמודד עם בית המשפט ועם הדיון הזה.

צעד 2 - למרות שהיה ניראה לי שהחיים שלי היו הרבה יותר טובים בלי ההתמודדות הזו אמרתי לעצמי, יש פה שיעור, המציאות והבורא לא הביאו לי את המקרה הזה סתם. אני באתי ללמוד כאן משהו. אני עדין לא יודעת מה, אבל אני מחזיקה את ההרגשה הזו.

צעד 3 – מה אני רוצה? האמת שאני רוצה להרגיש אסרטיבית. לא פחדנית, לא קורבן. אלא אישה חזקה שלא מתרגשת ונבהלת אלא חיה ואומרת את מה שהיא רוצה וחושבת וברוגע.

צעד 4 – בחרתי בשלוש פעולות שהיו הכי נכונות לי באותו הרגע. א. להכנס לבית המשפט בראש מורם. ב. ללבוש את החולצה עם הריבוע מעור מקדימה שנותנת לי תחושה של חסינות ומגן (מצחיק אבל יש לי חולצה כזו). ג. לפני כל שאלה ששואלים אותי לעצור לרגע להיכנס לשקט הפנימי שלי ולענות בנחת.

צעד 5 – הידד אני אלופה!! אני לא יודעת מה תהיה התוצאה ומה השופט יחליט. זה לא בידיים שלי. מבחינתי זה גם לא ממש בידיים של השופט. אני חווה את זה כצורה ודרך של בורא עולם לדבר איתי. הרי השופט הוא כמו המקל בידו של הבורא. ולמי שקשה הניסוח שלי אתם יכולים לקרוא לזה קארמה, העולם או המציאות. בכל אופן אני עשיתי את ההשתדלות שלי לעשות את הדבר הכי נכון.

5 הצעדים לא הורידו את מידת ההרגשה שאני רוצה להיות כבר אחרי החוויה הזו. אך 5 הצעדים כן הפחיתו את רמת החשש והדאגה. הם כיוונו אותי לאן אני רוצה לקחת את עצמי ומה היא המטרה שלי. ולתיזכורת שהתוצאה היא בכלל לא בידיים שלי אלא רק ההשתדלות. השאר בידיו של בורא עולם.

באותו היום אכן לבשתי את החולצה הזו שיש לה פיסת עור קשיח מקדימה ונותנת בדמיון שלי איזה תחושה של חומה, עם אמירה, ללב אתם לא תיכנסו לי. נכנסתי כמובן עם ראש מורם ועם תחושה פנימית אני אישה חזקה, אני אישה אסרטיבית. והפעולה שהייתה מבחינתי הכי משמעותית היא שלפני כל שאלה ששאלה אותי עו"ד שבעצם באה להכשיל אותי ולהראות שאני טועה ולא צודקת – עצרתי שתקתי והתבוננתי על עצמי כצופה מבחוץ ורק כשהרגשתי מוכנה דיברתי.

היה רגע שעו"ד שאלה אותי שאלה שמבחינתי הייתה ניראית לי לא עניינית. היא שאלה, את חושבת שהצד השני, היה נדיב בכל תהליך הגרושים הזה?"

לרגע התבלבלתי – חששתי לענות, ישר קפצו לי כל מיני מחשבות לראש. אבל לקחתי נשימה עמוקה והתחברתי למקום האסרטיבי שלי, שתכננתי והכנתי מראש. עקפתי את עו"ד ופניתי אל השופט ושאלתי אותו ישירות, "אני באמת צריכה לענות על השאלה הזו? אני צריכה להיות זו שמחלקת פה ציונים על התנהלות?"

מבחינתי זה היה רגע של קסם, רגע בו הוכחתי לעצמי שהדרך הארוכה והקשה שעשיתי היה לה משמעות עצומה. אני במו ידי קניתי את האסרטיביות שלי. זה היה בשלבים בצעדים קטנים, כל עמידה בבית משפט סימנה עוד ציון דרך...

כל קושי הצמיח עוד יכולת קטנה.

הרי אמרתי לכם שבהתחלה עצם זה שלא בכיתי כבר היה השג מבחינתי.

ואחר כך זה שהצלחתי לומר כמה משפטים בלי לרעוד מפחד היה עוד אבן דרך...

ועכשיו הכל התנקז לרגע הזה שבו התנהלתי בעיני עצמי כאישה אסרטיבית

זה ממש כמו תהליך של בניין בו כל קומה נבנית על גבי הקומה שקדמה לה.

אני מקוה שהסיפור הזה גרם לכם להבין למה אני מחברת בין קושי לשאיפות רצונות וחלומות. בחיים קורים לנו כל מיני סיטואציות קשות ואנחנו שמים המון דגש על לצאת מהכאב ומה שאנחנו לא רוצים. אבל הגיע הזמן לעשות שינוי מחשבתי ולחבר בין הכאבים שלנו ובין מי שאנחנו רוצים להיות.

אני אפילו אומר בזהירות רבה שלפעמים המציאות, הבורא מביאים לי אתגרים כדי שאני אגלה את כוחות הנפש שיש בתוכי וכדי שאזכר לבנות את הדרך לחלומות ולשאיפות שלי. אני נכנסתי לחדר כושר של החיים ובניתי צעד אחרי צעד את האסרטיביות שלי. החיים הביאו לי כל פעם את המשקולת שלה הייתי זקוקה כדי להתקדם לצעד הבא.

אחרי כל הסיפור הזה – אני מקוה שאתם מבינים למה כל כך חשוב לדעת מה אני בכלל רוצה. כשאני יודעת מה אני רוצה אני יודעת לכוון את כל כולי לטובת אותה משימה. גם כשטוב לי ואני נחה אני יכולה לקרוא ולשמוע פודקסטים ולנצל את המשאבים שלי לטובת ההבנה מה זה להיות אדם אסרטיבי כי זה מה שאני רוצה. וכשקשה לי אני יודעת שאני יכולה להשתמש בקושי כמשקולת בחדר כושר בכדי לחזק ולהתאמן על המקום של להיות אדם אסרטיבי.

כלל חשוב שלמדתי ממורה הדרך שלי, מטפל בחסד עליון, הרב אדם סיני, הוא שהמקרים קורים לנו במציאות של החיים אבל את התוצאות האמיתיות אנחנו רוצים להרגיש בתוך הנפש שלנו.

אני למדתי לקחת את המקרים להתחזקות שלי בכדי לראות את עצמי כאישה חזקה ואסרטיבית

אני מזמינה אתכם לברר מי אתם רוצים להיות, איך אתם רוצים לחוות את עצמכם בכדי שתגלו איך כדאי לכם להתנהל בקשיים שמגיעים אליכם.

ובנתיים בבקשה הגיבו כאן למטה,

בהצלחה רבה,

דפנה