איך מתמודדים עם ביקורת?

"את ויתרת על עצמך אז אני עכשו מותר אליך". - את הביקורת הזו שמעתי לפני הגירושים שלי, זה היה לפני כ8 שנים. האמת שהתרסקתי, נפגעתי והרגשתי אפס, לא שווה בכלל. הייתי עסוקה בכאב שלי בפצע שנעשה לי בלב, וניסיתי להתגונן בכל דרך אפשרית.

האמת שאפילו לא ממש הבנתי מה בדיוק נאמר לי אבל ידעתי שהקשר בנינו נגמר והרגשתי חוויה של אישה דחויה ולא רצויה. חודשים ושנים עברו ויש דבר מדהים שלמדתי מהמשפט הקשה הזה. מהביקורת הזו.

למדתי שיש בביקורת מאדם שקרוב אלי סוד. משהוא שהוא רואה עלי שאני אפילו לא ערנית כלפיו, או שאני לא יודעת על עצמי.

העניין הוא שבדרך כלל רובינו לא שומעים או מבינים את הסוד.

והסיבה לכך היא הפגיעות שלנו, שאנו כה עסוקים בה.

אנחנו נפגעים ומיד הרגש של כאב מציף. הסירנה הפנימית מתחילה לצפור וכל נורות האזהרה האדומות מהבהבות, כל הסימנים מזעיקים אותנו לכך שיש כאן סכנה עצומה. מישהו מנסה להוריד, לצמצם, להקטין אותי, אני הולכת להפגע.

מהפחד וההרגשה הקשה נוצר ניתוק ואיבוד קשר עם השכל הישר והאני נכנס למצב אוטומט של הישרדות. כל זה בנסיון לשמירה על המקום שלי והקצת כבוד שעוד נותר בי.

העניין הוא שכשנמצאים במצב הישרדותי רק האף מעל המים. כל השאר שקוע בבוץ דביק של רחמים עצמים, קורבן, כאב, ויאוש.

אי אפשר להיות אדם מאושר כשכל הגוף שבוי בתוך הבוץ הדביק הזה. זה אולי מקום מוכר וידוע שמגן מפני סכנת הדחיה אך הוא משתק ולא מאפשר שום גדילה וצמיחה.

אם אתם שואלים את עצמכם איך ניצלים מהבוץ הזה? איך לא נלקחים בשבי של אדם אחר, נמחקים או נלחמים בביקורת שאדם אחר יורה לעברינו?

על השאלה הזו תכף נענה אך קודם אספר לכם על הסוד שאני גיליתי בתוך המשפט "את ויתרת על עצמך עכשיו אני מותר עליך." - גיליתי שזה נכון. שויתרתי על עצמי לגמרי. חייתי חיים של אנשים אחרים לפי רצונות של אנשים אחרים. לא הייתי נאמנה לעצמי בכלל. שכחתי מה אני רוצה ואוהבת. לא העזתי ופחדתי לקחת אתגרים ולצאת מאזור הנוחות בכדי ללהתקדם. גיליתי שכשאני מוותרת על עצמי אני אולי מתחשבת ועושה מה שטוב לשני באותו הרגע, אך פוגעת בי, בו ובקשר בטווח הרחוק. כשאני מותרת אני בעצם אומרת לבורא עולם שהמתנות שהענקת לי והשליחות שיעדת לי פחות חשובים, ואני מוותרת עליהם.

כשהמשכתי לחפור עוד במעמקי הנפש שלי, גיליתי שהרצון להמנע מכאב כעס או כישלון מלווים אותי, וגרמו לי לוותר ולשים את עצמי בצד, מאז שאני זוכרת את עצמי. ממש מגיל קטן הייתה לי חוויה של, האדמה מתחת לרגלי רועדת, וניסיתי ככל יכולתי ליצר יציבות ושליטה ע"י ריצוי שישמור על שקט מסביבי.

כנראה שבגיל קטן זה היה אפקטיבי, הויתור גרם לי להרגיש פחות מסתכנת ויותר יציבה, אך היום זה פוגע בי. אני לא מממשת את הפוטנציאל שלי. אני לא עושה את השליחות שלי. אני יודעת שאני לא היחידה שמגיעה מהמקום הזה. אני פוגשת בקליניקה שלי המון אנשים שמתמודדים עם המקום המרצה והלא אוטנטי שלהם.

את התגליות האלה גילית רק אחרי שהתאוששתי מהמכה, והבוקס שחטפתי. רק אחרי שלקחתי אוויר והסכמתי בצעדים קטנים לבדוק איפה החלק שלי בסיפור הזה. איפה אני מול האמירה, "את ויתרת על עצמך"

בפרקים הקודמים דיברתי כבר על החשיבות של השאלה שכדאי לנו מאוד לשאול את עצמינו,

"איפה החלק שלי בסיפור?"

זו שאלה חשובה מאוד לצמיחה שלנו אך לפעמים יש תחושה שהיא תביא כאב. כי אני בעצם אגלה במה הייתי לא בסדר, במה לא הצלחתי ואיפה נכשלתי.

חשוב לי לעודד אתכם לשאול איפה האחריות והחלק שלכם בסיפור כי מאחורי ואחרי הכאב של טעיתי, נפלתי, נכשלתי. יש גם סיפור חדש של גיליתי, הבנתי, קמתי, צמחתי, התקדמתי.

התגליות שלי הבהירו לי שאני רוצה משהוא אחר וחדש לעצמי. הם הביאו הרבה כאב, כי לא נעים ליראות את הטעויות שעשיתי, את הויתורים הטיפשים, את המחשבה שכל ויכוח הוא כבר מלחמה. אך התגליות והתובנות הביאו איתם גם הרבה תקוה ששינוי תלוי בי ובסיפור החדש שאני אבנה לעצמי על עצמי.

ולי היה ברור שאני הולכת להגשים את התפקיד והשליחות שלי בעולם. דרך אגב לכן אני כאן מקליטה לכם את הפודקאסט הזה.

היום כשאני מסתכלת על ארבעים השנים הראשונות של חיי עשיתי הרבה דברים מתוך התגלגלות של דברים. לא מתוך חוויה של בחירה או מטרה. בטח שלא מתוך הרגשה של שליחות. לא היה משהו יותר טוב אז לקחתי את מה שיש. לא התאמצתי להשיג את המעבר, לא יריתי לכיוון מטרות שהצבתי לעצמי. לא ציפיתי, לא השתדלתי, ולא התאכזבתי. בחרתי בדרך של ויתורים ללא הצלחות וללא הפסדים, העיקר לשמור על קרקע יציבה.

עד שיום אחד הכל מתפוצץ בפרצוף.

הפסדתי בגדול, נכשלתי, אבדתי יציבות, המטרה היחידה שבה התמקדתי וזה יציבות ובית שלם פשוט התפרקה ורעדה מתחתי האדמה. מה זה רעדה, צונאמי.

ואז גיליתי כמה פחד וחוסר הגיון וחוסר אהבה היה במקום הזה. הפחד לבדו מילא את כל החלל ולא נותר מקום לשום רגש אחר.

פתאום הבנתי למה בורא עולם הרעיד את האדמה מתחת לרגלי, למה המציאות הפגישה אותי עם הסיפור הזה עם הפחד שלי. נעמדתי מול הפחד ומול מה שחשבתי שאני לא אוכל לחיות בלעדיו וראיתי שהחיים ממשיכים. נכון שזה כואב אך מצד שני זה לא סוף העולם. אפילו יש רגעים ודברים מצחיקים ומשמחים בתוך כל המורכבות הזו. למדתי להשתמש בהומור שחור, להיות קלילה יותר.

אין רק טוב או רק רע, אלא יש מורכבות מעורבבת ביחד. ואני לומדת ויכולה להחזיק כמה רגשות הפוכים בו זמנית, גם כאב וצער על האובדן והכישלון, וגם שמחה ותקוה לאור התגליות והדרך החדשה ויותר מכול מפורקן. כי לסחוב על הכתפיים כל הזמן את החשש, רק שלא יקרה לי....

זו מציאות כבדה מאוד. עוד תגלית מעניינת.

בשנים האחרונות מאז ההתעוררות מהחוויה הקשה הזו, סימתי תואר שני. התחלתי לצייר ואפילו מכרתי מספר ציורים. פתחתי קלינקת טיפול מצליחה, כתבתי ספר ומכרתי אותו עם קמפיין של גיוס המונים, אעברתי הרצאות וסדנאות, התחלתי פודקאסט ומבחינתי זו רק ההתחלה.

בשבע שנים האחרונות למדתי לעשות מה שלא עשיתי במשך ארבעים שנה.

הרבה מזה קרה בזכות אותו משפט. אותה ביקורת קשה של, "את ויתרת על עצמך ועכשיו אני מותר עליך."

ביקורת שהקטינה אותי כל כך, אך גם גילתה לי איפה אני נמצאת, מה אני לא רוצה להרגיש יותר,

ומה אני כן רוצה לעצמי.

אז איך צומחים מהביקורת? איך הופכים אותה להבנה עמוקה שתעזור לנו לשפר את עצמינו?

קודם כל יש לנו את 5 צעדים של צמיחה. ב5 הצעדים האלו אני השתמשתי כדי להפוך את העולם שלי למשהו יותר נכון לי.

צעד 1- כוחות - אני מאמינה שיש לי את הכוחות להתמודד עם מה שאומרים לי, גם אם זה לא נעים לי. אני מאמינה בעצמי ובחוסן שלי. אני מאמינה שאם זה הגיע אלי זה מדוייק בשבילי. אני מאמינה שיש לי את היכולת להתמודד לגדול ולצמוח. אני מאמינה שיש תוכנית על שמכוונת גם את המקרה הזה אלי ויש כאן משהוא מיוחד בשבילי.

צעד 2 - שיעור - יש לי כאן שיעור. משהוא שאני יכולה ללמוד ולהגדיל בתוכי בעכבות האמירה הלא נעימה הזו של, "את ויתרת על עצמך עכשו אני מוותר עליך." נכון שאני מרגישה לא רצויה ודחויה, נכון שכואב לי וקשה לי. אבל יחד עם כל הכאב הזה יש כאן תהליך למידה. אני ויתרתי על עצמי ועכשו אתה מותר עלי וזה המקום הכי נכון בשבילי. היום במרחק הזמן אני יכולה לומר לכם שזה באמת היה חסד גדול לשחרר אותי. הייתי בטוחה שזה עוול והיום זה שיר הלל ותודה שאני כבר לא במקום שהייתי.

צעד 3 - מה אני רוצה? - אני רוצה להרגיש משמעותית ושהחיים שלי בעלי משמעות. חיים רק פעם אחת, זו לא חזרה גנרלית. אני אומרת את זה, לא לגבי נהנתנות, אלא לגבי עשיית התפקיד שלי בעולם הזה. אני רוצה להרגיש שלמה עם עצמי ועם המקום שלי ולא להגיע לסוף הדרך ולראות שויתרתי ולא עשיתי את המוטל עלי.

אם הייתי שלמה עם העשיה שלי אז גם אם אדם יקר לי היה אומר לי, את ויתרת על עצמך, זה לא היה כל כך פוגע כי הייתי חושבת שהוא לא מחובר למציאות. הייתי יודעת שיש לי קבלות ומרגישה משמעותית. המשפט הזה כל כך נגע והכאיב לי כי היה בו כל כך הרבה אמת.

אם מישהו יגיד לי את לא אדם מתחשב ואיכפתי, אני לא הייתי מתרגשת כל כך כי בתחושה הפנימית שלי זה לא נכון בעיני. ולכן הביקורת שמפעילה אותנו היא מגלה לנו את הסוד של מה שלא נעים לנו בעצמינו. ועכשו כשאני יודעת שלא נעים לי עם ההרגשה ולכן אני רוצה משהו אחר לעצמי, נותר לי לגשת לצעד הבא.

צעד רביעי - פעולה - אני נרשמתי לחוג ציור, יוצאת מאזור הנוחות שלי. זה היה הפעולה הראשונה שבחרתי אחרי שהיא ישבה בי טוב והפכה להרגל בתוכי נרשמתי ללימודים אחרים, לקורס מטפלים שרציתי, אחר כך לתואר שני, וכך כל פעם הוספתי לעצמי משהו שיגדיל את המקום המשמעותי שאני רציתי להרגיש.

צעד חמישי - הידד אני אלופה. אני אלופה כי אני עושה תהליך. לקחתי מקום כואב והתבוננתי בו באומץ רב וגיליתי מה אני רוצה והתחלתי ליישם ע"י פעולות קטנות ומעשיות.

את חמשת השלבים אפשר לזכור ע"י רשי התבות, כשר"פה. כוחות, שיעור, רוצה, פעולה, הידד אני אלופה.

אני מקוה שהפרק הזה מעודד אתכם לא להבהל מביקורת גם אם היא קשה ולא נעימה. זיכרו שיש בה סוד. אני מקוה שקיבלתם מוטיבציה להיות קשובים, לא מתגוננים או תוקפנים, פשוט בהאזנה מה יש מתחת למילים ולאמירה. איפה זה פוגש אותי ואיך אני יכולה לצמוח ממה שקורה לי.

זהו יקרים להיום.

בבקשה שתפו את הפרק עם כל מי שזה יכול לעזור לו, ולתת לו ערך.

ואשמח מאוד עם תצרפו תגובה כאן למטה

ובנתיים להתראות בפרק הבא..