בעלי מעליב אותי, מה אני עושה?

הי יקרים מה שלומכם?

הפעם אנחנו הולכים לדבר על עלבון וכאב. מה קורה לכם כשאתם נעלבים מבן הזוג שלכם?

לא מזמן הגיע אלי זוג שהאישה מאוד פגועה מבעלה. היא מרגישה שהוא לא רואה אותה, וכל מילה שלו היא חסרת רגישות ומכאיבה לה מאוד.

היא סיפרה לבעלה בשמחה ובהתרגשות שהיא הצליחה כבר שבוע ימים להשכיב את הילדים בזמן. היא ידעה שזה מאוד חשוב לו שיהיה לילדים את הסדר לילה והיא ציפתה שהוא יגיד לה כל הכבוד את אלופה. אני שמח ואוהב את ההשתדלות והשינוי שאת עושה.

אך במקום כל זה הוא אמר, "את פשוט הפכת לנורמלית".

היא שמעה את המשפט הזה והלב שלה נקרע.

שוב היא יודעת ובטוחה שהבעל שלה חסר רגישות ולא איכפת לו להוריד ולהנמיך אותה.

האוזניים שלה שמעו: כשאת לא משכיבה את הילדים בזמן לישון את לא נורמלית, לא טובה, לא מוצלחת, לא שווה. המחשבה הזו הביא איתה המון כאב.

זה בדיוק מה שאימא שלי הייתה עושה לי כל החיים. מנמיכה אותי ואת היכולות שלי. היא אף פעם לא האמינה בי. (הכאב כבר התחבר לזכרונות העבר) המילה הזו נורמלית פשוט עושה לי רע. ומי הוא בכלל שישפוט אותי אם אני נורמלית או לא נורמלית.

באותו הרגע שבעלך אומר לך שאת עכשו נורמלית יש לך שתי אפשרויות, להתעצבן להגיד מילים קשות ומעליבות בחזרה. או אפשרות שניה להסתגר, לזוז ממנו, לקחת את עצמך בהפגנתיות משם ולא לדבר איתו בכלל. זה מש שהיא בדרך כלל עושה.

גם אני הייתי פעם במקום המתגונן הזה. אמרתי לה. זה מקום מאוד בעיתי. את חייה בתחושה שבן הזוג שלך הוא האוייב וצריך להיזהר ממנו. זה גם המסר שאת מעבירה לילדים שלך, שאבא הוא אוייב.

היא שאלה, מה אני יכולה לעשות אחרת? אני לא יכולה לשנות את מי שהוא. את העובדה שהוא אדם מנמיך ומוריד.

לתקוף בחזרה להיות תוקפנית זה ברור שזה לא הדרך. אבל גם להתגונן זה דרך לא נכונה כי היא נותנת לך תחושה של קורבן ולא של אדם יציב וחזק.

יש גם דרך שלישית. בשביל ללכת בדרך השלישית הזו צריך אומץ לב. את מוכנה? שאלתי אותה.

היא ענתה לי: גם כך החיים שלי הם רכבת הרים. מה כבר יכול להיות יותר מפחיד מהעליות והירידות שאני מרגישה. גם אם הכל טוב שניה אחרי זה הכל יכול להתהפך.

הנפש שלנו בנויה מכוחות, אפשר לקרוא לזה גם מידות. לדוגמה: נדיבות, אמפטיה, אומץ, כנות (אלו מידות טובות) המידות האלו באות לידי ביטוי בעולם ע"י היכולת שלנו לפעול אותם. אני נותנת צדקה אז אני פועלת את מידת הנדיבות שלי. אם המידות הם רק בתוכינו בלי שנוציא אותם לפועל, אין להם משמעות. הם אפילו יכבידו עלינו כי נרגיש כמו הר געש מלא בכל טוב אך אין שום השפעה החוצה. אין שום מקום שאנחנו באים לידי ביטוי.

לכן לאדם יש גם מה שנקרא לבושים. המחשבות שלנו, הדיבור שלנו, והמעשים שלנו. על ידי שלושת אלו אנחנו באים לידי ביטוי. אנחנו מוצאים את הכוחות, את המידות שלנו לעולם. נתינת הצדקה זה הלבוש, הביטוי החיצוני.

אפשר לחשוב על הכוחות שהם העולם הפנימי שלנו. לאף אדם אין נגישות לשם, אין ידיעה מה קורה שם חוץ מי לנו עצמינו. וברגע שהעולם הפנימי יוצא כמחשבות דיבור ומעשים זה כבר לבושים חיצוניים יותר שהאנשים מסביבינו יכולים לראות.

כשבעלך אמר מילה שאעליבה אותך משהו בעולם הפנימי שלך, כאב והתערער. התחושה היא כאילו הוא הצליח לעבור את החומה שמגנה אליך, ולגעת במקום חשוף שכואב לך.

כשמצליחים לחדור לעולם הפנימי של אדם מאוד מופנם, הוא לרוב יצליח להשאיר פני פוקר ולא יראו עליו שמשהו מתחולל בתוכו. אולי בתוך נפשו יש סערה אך הוא לא יראה את זה בשום אופן בלבושים החיצוניים שלו ואף אדם לא ידע. הוא ילך עם הכאב שלו על גבו או בתוך הבטן כאילו זה משא כבד או מחסן וזה יהווה חסימה, וכך בעתיד הקשרים ומערכות יחסים נהרסות, וכך גם פורצות להן מחלות, מתוך החסימות הנפשיות האלו.

כשמצליחים לחדור לעולם הפנימי של אדם מוחצן, הוא יביע את הכאב והכעס או עלבון, וכל העולם הפנימי שלו יצא החוצה בצורה בוטה. הכוחות והמידות הפגועות שלו ישפריצו ממנו החוצה. הוא לא יהיה במקום של אמפטיה כלפי בן הזוג או כלפי הזוגיות המשותפת אלא בהזדהות מוחלטת עם הכאב הפנימי שלו.

שני המצבים האדם המופנם, והאדם המוחצן, הם מצבים לא בראים שגורמים להרבה כאב. הם לפעמים קורים לכולנו. האתגר שלנו ברגע הפגיעה הוא ללמוד לעשות עצירה. האדם המאוזן זה לא אדם, שלא מרגיש כאב. אלא זה אדם שמקבל את הכאב בלי התפעלות והזדהות יתרה. הוא לא ישר מאמין למחשבות שרצות לו בראש.

כשיש מורכבות וכאב זה משתלט על כל המערכות בגוף. תחשבו על זה כמו טייס שאחד הנוסעים פתאום אומר לו אני רוצה להחזיק בהגה. ברור שהטייס לא היה נותן לו לסכן כך את כל המטוס. המחשבות והרגשות הם כמו אותו נוסע שרוצה להחזיק בהגה הטייס. הם משתלטות על הגוף ועל כל המערכות וכבר אנחנו שבויים. הכאב מנהל את האני שלי, את הטייס. והטייס החוטף הזה יש לו מטרה אחת והיא להגן עלי שאני לא אפגע ברגע זה. העניין הוא שזה חשיבה רק לתווך קצר ואין לו בכלל מחשבה לתווך הארוך, להמשך הדרך. הוא לא חושב על בין הזוג שלי, על הזוגיות שלי שחשובה לי.

כלומר זה בסדר שכאב לי שבעלי אמר לי פשוט הפכת לנורמלית. השאלה היא האם עכשו אני מתפעלת ומתפוצצת מהאמירה הזו? האם אני מזדהה עם הכאב שלי הזדהות מוחלטת ואני מרגישה, קורבן, מסכנה ושמזלזלים בי. או שאני יכולה רגע לעצור ולהבין שיש לי כאן הזדמנות נדירה של לספר ולדבר את הרגשות שלי ולראות לאן ההרפתקאה הזוגית הזו תגיע. איך כל אחד יכול להביא את העולם הפנימי שלו וביחד להבין שיש משהו חדש איזו דרך חדשה שהולכת להיולד לה.

אמרנו שכשהמשפט "את נורמלית" יצא לעולם מפיו של בן הזוג יש שתי אפשרויות או להתגונן או לתקוף. אלו שתי אפשרויות בהמיות של אינסטינקט ללא חשיבה. אלו אפשרויות של "טייס חוטף" שבא והשתלט עלי. אבל יש גם אפשרות שלישית והיא לעצור ולבחור. לבחור איך לנהל את הכאב שעכשיו אני מרגישה.

הניהול הזה הוא להשאיר את ההגה של הטייס בידיים של האני הגבוה והשקול שלכם.

במערכת יחסים שיש בה עין טובה הייתי ממליצה לצדדים ללמוד לדבר את הכאב. האישה יכולה לשתף ולומר, "המילה נורמלית מעליבה אותי ועושה לי לא טוב. קודם כל נורמלית מצביע על כך שהייתי לא נורמלית בעבר וזה לא נעים לי. שנית נורמלית זה כמו לקבל בתעודה של בית ספר, מספיק. אף אחד לא מרגיש שמספיק זה מחמאה. אז אם כוונתך הייתה להחמיא לי זה לא הצליח, טון הדיבור כאן הוא מאוד חשוב. אם זה נאמר בצורה מאשימה עדיף להמתין ולהרגע ולספר אחר כך.

המטופלת שלי לקחה על עצמה לשתף את בעלה באיך שהיא הרגישה כשהוא אמר לה את המשפט עכשיו את נורמלית. היא לא האמינה כשבעלה ענה לה, "אני בכלל לא התכוונתי להעליב אותך. אני חושב שלהשכיב את הילדים בזמן זה התנהגות נורמטיבית שצריכה להיות בכל בית לכל הילדים וזה עצוב שה בדרך כלל לא המצב. אני חושב שלהגיד שעכשיו את נורמלית זה כמו להגיד עכשיו זה טוב. ככה זה צריך להיות. אני מבין שאולי הניסוח שלי היה יכול להיות מוצלח יותר אבל אני מרגיש שזה להתפס בדברים קטנים ולא כל כך חשובים. אני לא יודע אם אי פעם אני אבין את כל הדקויות האלה. אני מבין שזה מפעיל אותך ואני מצטער שאין לי רגישות בדיבור שלי.

היא חזרה לספר לי מופתעת על השיחה יוצאת הדופן שהייתה בינהם. היא התרגשה מההסבר שלו ומכך שהוא שיתף אותה בקושי שלו להבין את הדקויות הקטנות. אלו לא דקויות קטנות מבחינת אך היא כן מבינה שהמילה נורמלית מייצגת משהו אחד אצלה ומשהוא שונה מאוד אצלו. הכאב נרגע ברגע שכל אחד דיבר את הכוונה שלו ואת מה שהוא מרגיש.

היום האישה המקסימה הזו יודעת שכשהיא מרגישה עלבון היא נעצרת. היא עושה כמה נשימות עמוקות ומתחברת לטייס האמיתי שבה ולא "לטייס החוטף" (הרגש שרוצה לשלוט על המצב)

המשפטים שהיו יוצאים פעם היו: אתה מבין שפגעת בי ואתה צריך לבקש סליחה ולא לעשות את זה שוב.

היום היא עובדת על הבחירה שלה. לא בגלל שהיא רוצה לחנך את בעלה. (טוב אולי קצת אבל זה בטוח ובוודאות לא יצליח ורק יעשה יותר נזק כי אף אדם בעולם לא רוצה אילוף)

היא עובדת על הבחירה שלה כי היא רוצה להרגיש טוב יותר עם עצמה. להתנהג כמו אדם ממקום גבוה עם בחירה ולא כמו בעל חיים שהאינסטינקטים שולטים עליו. יש לה גם הבנה שזה יכול מאוד לשפר לה את הזוגיות שלה ואת זה היא מאוד רוצה.

אז קבענו ביחד שאחרי העצירה שהיא עושה יש לה מנטרות שמחברות אותה לעצמה. היא אומרת יש לי כוחות להתמודד עם העלבון שאני מרגישה. אני מנהלת את הרגש שלי והוא לא מנהל אותי. אלו דוגמאות שהיא אהבה. כל אדם צריך לבחור את מה שמדבר אליו כמובן.

ואחרי שהיא במצב של בחירה אם זה מתאים לסיטואציה, היא יכולה לדבר את הרגש שלה לבעלה.

משפטים בסיגנון של אני מרגישה ש...

קשה לי לשמוע ש...

הייתי רוצה ש...

לא משפטים מאשימים בסגנון של, אתה היית צריך...

הרי זה להחזיר את הפגיעות וזה לא מדבר את הכאב שלי אלא את השיפוטיות שלי.

העניין הוא לדבר, לא בתוקפנות ולא בהתגוננות אלא כאינפורמציה ועידכון שאני מביאה לשולחן כי חשוב לי שתדע מה אני מרגישה. כי אתה חשוב לי וחשובה לי הזוגיות שלנו. ויהיה לשנינו טוב בה כאשר נדע מה השני מרגיש. אז אני פותחת צוהר לעולם הפנימי שלי ומדברת את הרגשות שלי החוצה.

על תחששו לפתוח את הצוהר הזה לעולם הפנימי כי כאשר אתם פותחים אותו זה ביד שלכם כמה לפתוח איך לפתוח ומתי לסגור. כשמישהו חודר לעולם הפנימי זה תחושה של איבוד השליטה, נכנסים לבפנוכו שלי בלי אישורי, אך כשאני פותחת ומשתפת השליטה שלי היא הרבה יותר אפשרית. זה עניין של אימון וזה לוקח זמן ללמוד את זה.

עכשו אחרי ששיתפתם בכאב והוא יושב לו על השולחן. והוא באמת לא נעים כי זה לא כייף לשמוע שמה שנאמר פגע והיה לא נעים. אפילו אם זה רק פרשנות של הצד השני ולא באמת הכוונה שהייתה בלב.

זה אולי ילחיץ את בן הזוג שלפעמים חוטף האשמות והתקפות, או שרגיל לשתיקה ולא יהי לו ברור מה קורה פה. גם לו יש תהליך למידה שיש כאן סוג שיחה חדש. גם הוא צריך את הזמן שלו להבין שבאתם בטוב ולא בעוד מתקפה. זה דורש אומנות לדעת איך להרים את הכאב שבן הזוג הניח על השולחן. להכיל ולהגיב לו, ללא התגוננות או התקפה אלא מתוך פתיחת צוהר למה שעובר בתוכו. שיח עם רגש שיכול היה להוריד ולהרחיק עכשו יכול על ידי למידה להיות מקרב.

כשיש קונפליקט בין בני זוג הרצון הוא למצוא את עמק השווה. אני רוצה לגור בדרום אתה בצפון אז נגור במרכז. כביכול עמק השווה זה המרכז. אך המרכז זה מקום ששנינו מפסידים בו. שני הצדדים לא רוצים לגור במרכז. בכדי להגיע למקום המשותף, לעמק השווה צריך להסכים לפתוח צוהר, לדבר את העולם הפנימי שלנו, לצאת להרפתקאה זוגית, ולהיות מוכן לדבר ולשתף את מה שמעבר לרצון שלי. לשים על השולחן את מה שמאחורי הדברים. רק כך ביחד אפשר למצוא את הגשר המתאים שמייצר ומוליד את המקום המשותף. רק כשאני אגיד למה אני רוצה לגור בדרום, מה זה מסמל עבורי, איזה תחושה זה נותן לי. אם זה בגלל קירבה למשפחה אז על החשיבות המשפחתי שלי בסיפור. לפתח את השיחה למה שמניע אותי ולמה שמאחורי הקלעים. כי רק כך אפשר יהיה להגיע לעמק שווה שיהיה באמת שווה לשני הצדדים. פשרה שהיא לא אמצע הדרך אלא דרך חדשה לגמרי שנוצרה לה בעקבות הערכים והרצונות המשותפים שלנו.

בחמישה צעדים של צמיחה התמודדות עם עלבון ניראת כך.

צעד 1 - כוחות - יש לי כוחות שיכולים לעזור לי כשאני פגועה לעשות עצירה ולדבר באיכפתיות כלפי עצמי וכלפי הסביבה את הכאב שלי. בלי האשמות, בלי התקפות ופרצופים, בלי ברוגז ושתיקה. פשוט שיתוף כנה מתוך איכפתיות והבנה שמשהו בתוכי כרגע מרגיש חשוף וכואב. זה לוקח אימון להגיע ליכולת הזו. גם אם אתם לא שם, לא להתייאש! מתאמנים על זה שוב ושוב עד שמצליחים.

צעד 2 - שיעור - יש לי כאן שיעור ותפקיד. לקחת אחריות על הרגשות והתחושות שלי. ללמוד לראות את בן הזוג שלי, ואת הזוגיות כמקום חשוב ועליון גם כשאני פגועה וקשה לי. ללמוד להביע את עצמי ואת התחושות שלי בצורה רגועה שרואה גם את הקשיים של היקרים לי ולא רק את שלי.

צעד 3 - רוצה - אני רוצה לחזק את הקשר שלי עם הבעל שלי. שתהיה לשנינו הרגשת ביטחון לספר אחד לשני מה קשה לנו ואיך אנחנו מרגישים. שהזוגיות תהיה חוף מבטחים ומבחינתי זה אומר מקום רגוע שבו אפשר לדבר את הרגשות שלנו. הוא את שלו ואני את שלי ללא התגוננות וללא התקפה. פשוט בהכלה מלאה ובשביל שזה יקרה אני צריכה ללמוד איך לפעול בדרך שונה ממה שעשיתי עד היום.

צעד 4 - פעולה - כשכואב לי, כשאני נעלבת, כשמשהו מפריע לי, אני עוצרת את התגובה הטבעית והראשונית שלי. זו תגובה ללא בחירה וללא חשיבה. זו תגובה של אינסטינקט וככה בעלי חיים מתפקדים. אני עוצרת ולוקחת נשימה עמוקה ומחליטה איזה לבושים, איזה מחשבות, מילים, ומעשים הם הכי נכונים ברגע הזה בכדי להבהיר את הכאב שאני מרגישה. את מה שמתחולל בתוך העולם הפנימי שלי. העצירה הזו שמה גבולות על "הטייס החוטף" שבתוכי, על השתלטנות של הרגש והמחשבה שלי. האני הפנימי והגבוה שלי מנהל את המערכה. אני לומדת לדבר את הרגשות שלי ללא שיפוטיות והאשמה אלא רק מתוך שיתוף אינפורמציה.

צעד 5 - הידד אני אלופה - אני לוקחת אחריות על הרגשות שלי, על הכאבים והתחושות שלי. אני לא מאשימה את הצד השני אלא מספרת לו ומקוה שביחד נמצא את הדרך שלנו למקום של כבוד הדדי ותחושה של חוף מבטחים.

זהו חברים להיום, אני מקוה שהפרק הזה נתן לכם הצצה להתמודדות ברגע של עלבון וכאב.

אני מאחלת לכם שתצליחו להגיב מתוך בחירה בנחת ובאמפתיה כלפי עצמכם, בן הזוג שלכם והזוגיות שאתם רוצים לייצר.

אם הפרק הזה אכן נתן לכם ערך בבקשה שתפו אותו עם החברים שלכם.

ובנתיים להתראות יקרים עד הפרק הבא

ביי