"אני לא רוצה ללכת לאבא": מה עושים כשהילד מתלונן על הבית השני?

יום רביעי בערב. מחר הוא עובר לאבא, ואת כבר יודעת איך הערב הזה ייראה. זה מתחיל בבטן שכואבת. אחר כך הוא מסתובב סביבך במטבח, ובסוף זה יוצא: "אני לא רוצה ללכת לשם. אבא כל הזמן כועס עליי. אין לי שם אפילו מקום לשים את הדברים שלי."

ואת עומדת עם הכוס ביד, והלב מתכווץ. חלק ממך רוצה להרים טלפון ולהגיד לאבא שלו כמה דברים. חלק ממך רוצה להגיד לילד "אתה לא הולך". וחלק ממך יודע שאת לא יכולה לעשות אף אחד מהשניים.

מה שנשאר זה חוסר אונים. ואיתו המחשבה המוכרת: אני התגרשתי. והוא משלם את המחיר.

קודם כול: טוב שהוא מספר

זה אולי לא מרגיש ככה ברגע הזה, אבל זה סימן טוב. ילד שפורק אצלך סומך עלייך. הוא לא שומר את זה בבטן, והוא לא נשאר לבד עם מה שקשה לו.

ולא כל ילד עושה את זה. יש ילדים שחוזרים מהבית השני, אומרים "רגיל", וסוגרים את הדלת. ולפעמים באותו בית יש ילד אחד ששותק, וילד אחר שמספר הכול ומתלונן. על הילד ששותק, ואומר "הכול בסדר, אמא", כתבתי במאמר נפרד.

אז לפני הכול: התלונה הזאת היא לא בעיה שצריך לעצור. היא דלת פתוחה.

מה התלונה עושה לנו

כשהילד מתלונן על הבית השני, הוא לא רק מספר. הוא נוגע אצלנו בכמה מקומות בבת אחת: באשמה, בכעס שעוד לא נרגע, ובחוסר האונים של מי שלא יכולה להיות שם.

ואז מגיעים שלושה דחפים, וכולם מגיעים מאהבה:

לתקן. להתקשר, להסביר, להילחם על הילד.

להקטין. "זה לא נורא." "זה רק כמה ימים." "תתגבר."

להצטרף. "נכון, אבא שלך תמיד היה ככה."

כל אחד מהם מובן לגמרי. אבל כל אחד מהם לוקח ממנו משהו. כשאנחנו מתקנים, הוא לומד שמישהו אחר צריך לפתור בשבילו. כשאנחנו מקטינים, הוא לומד שעדיף לא לספר. וכשאנחנו מצטרפים, הוא נשאר באמצע, ובפעם הבאה קשה לו עוד יותר ללכת לשם.

מה בשליטה שלך, ומה לא

קודם כול, גבול ברור: אם מה שהוא מספר נשמע כמו סכנה, אלימות, הזנחה, פגיעה, זה כבר לא המאמר הזה. שם פועלים, ופונים לעזרה מקצועית.

אבל רוב התלונות הן משהו אחר. כללים שונים. הורה קפדן יותר. בן או בת זוג חדשים שעוד לא התחברו אליו. חדר משותף. דברים שכואבים מאוד, ומאתגרים אותו.

את הבית השני את לא יכולה לשנות. ובמקום לשאול "למה אצלו זה ככה?", אפשר לשאול שאלה אחרת: מה כן בשליטה שלי?

זה משתנה עם הגיל

ילד צעיר עוד צריך שנעזור לו להבין מה הוא מרגיש, ולהתכונן למעבר.

ילדים בוגרים כבר מנהלים בכוחות עצמם את הקשר עם ההורה השני. הם מחליטים מה לספר, מתי לבוא, ועל מה להתווכח. שם התפקיד שלנו הוא בדרך כלל לא להתערב. להקשיב, כן. לנהל את הקשר בשבילם, לא.

ולפעמים השאלה הכי טובה לילד בוגר היא פשוט: "את רוצה שאעזור, או שרק אקשיב?"

מה שנדרש מאיתנו קודם כול

זה לזהות שלפני כל כלי, יש משהו שקורה בתוכנו.

כשהילד מתלונן, קל להרגיש שהכאב שלו הוא הוכחה שהרסנו לו משהו, שהצד השני הוא נוראי. אבל אפשר להחזיק גם מחשבה אחרת: ההתמודדות הזאת הולכת ללמד אותו שיעור חשוב בחיים. שיעור בהתמודדות, ובאיך מתייחסים למצבים ולאנשים שאי אפשר לשנות. הוא בא לצמוח.

זה לא אומר שזה לא כואב. וזה לא אומר שהגירושים הם מתנה. זה אומר שהכאב הזה יכול גם לבנות בו משהו.

וילדים קוראים אותנו טוב מאוד. אם אנחנו נחזיק את האופטימיות ואת חוויית הצמיחה שלו, יש סיכוי שהוא ילמד אותן גם.

אני אמא לשישה ילדים שגדלו בין שני בתים, ואני יודעת כמה זה לא פשוט. בתקופה קשה אחרי הגירושים, הבת שלי אמרה משפט שכולנו קיבלנו כמו בוקס לפנים: "הקירות לא יחליטו על השמחה בלב שלנו." היא לא למדה את זה מהרצאה. היא למדה את זה מתוך מה שעברנו, ומהבחירה שלנו איך לעבור את זה.

כלי אחד: השלט שלו

הקשיבי עד הסוף. בלי לתקן, בלי להקטין, בלי להצטרף. מספיק משפט אחד: "אני שומעת שהיה לך קשה שם." ותני לו לפרוק את כל מה שיש לו.

שאלי קודם את עצמך: "מה בידיים שלי?" לא מה אבא צריך לעשות, אלא מה את יכולה לעשות. ובדרך כלל התשובה היא לעזור לו למצוא מה בידיים שלו. אם את יכולה, מצאו יחד דבר קטן אחד: משפט שהוא אומר לעצמו כשמישהו כועס עליו. תיק שהוא מרגיש שהוא רק שלו. שיחת טלפון אלייך בשעה קבועה. ואצל ילד גדול יותר, אולי בקשה אחת שהוא בעצמו אומר לאבא שלו.

ותזכרי את השיעור. כשהוא יוצא מהדלת עם התיק, תחזיקי בלב את המחשבה שהוא לא הולך רק לשם. הוא הולך גם ללמוד משהו על עצמו.

זה לא אומר שהכאב שלו ייעלם. וזה לא אומר שאסור לך אף פעם לדבר עם ההורה השני על משהו. זה רק אומר שיש לו משהו בידיים שלו, ולא רק בידיים של המבוגרים.

ספר שנכתב בשביל הרגע הזה

ב"שלט הלב", אמא של יעלה נותנת לה שלט מזגן ישן, עם כפתור אדום אחד, ואומרת לה: "קחי, יעלה. זה שלט הקסמים. אי אפשר לכבות בו את הרעש שאחרים עושים... אבל כשרועש לך מדי בלב, תלחצי כאן, על הכפתור האדום, ותחליטי את מה את מרגישה בלב שלך."

זה בדיוק הכלי הזה, בשפה של ילדה שחיה בין שני בתים. ילד שקורא על יעלה לא מקבל הרצאה על איך להתמודד. הוא פוגש ילדה בת 12 ואת אחיה בן ה-10, שלא בחרו את המציאות שלהם, ולומדים לאט, לא תמיד בהצלחה, מה כן בידיים שלהם.

הספר נכתב לילדים בני 10-14, ואפשר לקרוא אותו לבד, או ביחד.

את לא יכולה לכבות את הרעש בבית השני. אבל את יכולה לעזור לו למצוא את הכפתור שלו.

לספר "שלט הלב": ספר לילד שגדל בין שני בתים

התכנים באתר אינם מהווים טיפול פסיכולוגי ואינם תחליף לו.