"הכול בסדר, אמא": מה עושים כשהילד לא מספר מה עובר עליו בין שני הבתים?

יום ראשון בערב. הדלת נפתחת, התיק נזרק בכניסה, ואת שואלת את השאלה שאת שואלת כל שבוע: "איך היה אצל אבא?"

"רגיל."

"עשיתם משהו מיוחד?"

"לא. הכול בסדר, אמא."

והדלת של החדר נסגרת.

את נשארת במסדרון, היד כמעט על הידית. לדפוק? לא לדפוק? קרה שם משהו? היא כועסת? מתגעגעת? ובשקט, בלי שהזמנת אותו, עולה המשפט שמגיע תמיד ברגעים האלה: אני התגרשתי. והיא משלמת.

למה ילדים להורים גרושים מפסיקים לספר?

קודם כול, לפעמים "רגיל" זה באמת רגיל. ילדים, ובמיוחד בגילים שבין ילדות לנעורים, צריכים גם חדר משלהם וגם שקט משלהם.

ויש גם ילדים שעושים בדיוק את ההפך: מספרים הכול, ומתלוננים בלי סוף. ולפעמים שניהם גרים באותו בית. על הילד שמתלונן כתבתי במאמר נפרד.

אבל הרבה פעמים, מאחורי ה"הכול בסדר" יש ילד שעושה חשבון. אם אספר שהיה כיף אצל אבא, אמא תיעלב. אם אספר שהיה לי קשה שם, אמא תכעס עליו, ואני אהיה זה שהכניס אותם שוב לריב. אז הכי בטוח לא לספר כלום. ולפעמים הפחד הוא בכלל מהשאלות שימשיכו ויבואו אחרי השאלה הזאת.

ילדים שגדלים בין שני בתים לומדים מהר מאוד לשמור על ההורים שלהם. הם רואים כמה קשה לנו, ומחליטים, בלי להגיד את זה אף פעם, לא להוסיף לנו ולעצמם עוד בעיות. הם מתגעגעים, כועסים, נעלבים, ומסתירים את זה כדי לא להכאיב לאף אחד. יש גם תקופות שהם יכולים לכעוס, לצעוק ולהגיד הכול עם המון דרמה, וגם אז קשה מאוד להגיע אליהם ולדבר איתם.

מה קורה כשאנחנו לוחצים

ומה אנחנו עושים כשהדלת נסגרת? שואלים עוד. "אבל מה עשיתם?" "אבא אמר משהו?" "את בטוחה שהכול בסדר?" "אני מבינה שאת כועסת, גם אני כועסת, וחשוב לי שנדבר על זה."

זה מגיע מאהבה. אנחנו רוצים לדעת, להקל, לתקן. אבל מהצד של הילד, כל שאלה כזאת מרגישה כמו חקירה, כמו פתח לעוד בעיות. וככל שהשאלות ישירות יותר, ה"רגיל" נעשה קצר יותר.

וגם האשמה עושה משהו לשאלות. כשאני שואלת מתוך "אני התגרשתי, והם משלמים", הילד שומע בתוך השאלה גם את הכאב שלי. ואז הוא שוב מחליט לשמור על עצמו ועליי.

אני מכירה את זה מבפנים. אני אמא לשישה ילדים שגדלו בין שני בתים. היו רגעים שבהם כל מה שרציתי היה לקחת מהם את הכאב. וגם היום יש מצבים שאני לא יכולה לפתור בשבילם, ויש דברים שאני פשוט לא שם כדי לראות. מה שרציתי לתת להם זה את מה שחשוב לי, בלי עוד שיחה כבדה של אמא שמנסה להסביר להם מה הם צריכים להרגיש. בלי שאני אבוא לסדר להם את העולם הפנימי, והם יתנגדו או יתרחקו.

ומה עם האשמה שלך

אם המשפט "אני התגרשתי, והם משלמים" מוכר לך, בין אם בחרת בגירושים ובין אם לא, את ממש לא לבד. הורים רבים אחרי פרידה חיים איתו. ויש בו אמת: לילדים באמת יש מחיר.

אבל יש בו גם הנחה שלא חייבת להיות נכונה: שהמחיר הזה יקבע מי הם יהיו.

ילד לא צריך הורה שמעולם לא טעה. הוא צריך הורה שנמצא איתו עכשיו, במה שיש. ושעוזר לו לגלות שגם בתוך מציאות שהוא לא בחר, יש דברים שנמצאים בידיים שלו.

כלי אחד: לדבר דרך מישהו אחר

ילד שלא מספר על עצמו, מדבר הרבה יותר בקלות על מישהו אחר. על דמות בספר, בסרט, בסדרה. שם יש מרחק בטוח. הוא לא צריך לבחור צד, ולא צריך לשמור על אף אחד. הוא יכול לדבר יותר בחופשיות.

ככה זה עובד:

בחרי סיפור. ספר שקוראים יחד, סרט שראיתם, אפילו סדרה שהוא אוהב. העיקר שיש בו דמות שמתמודדת עם משהו קשה. זה לא חייב להיות סיפור על גירושים, אך עדיף, כדי שנהיה קרובים לנושא.

שאלי על הדמות, לא עליו. "למה לדעתך היה לה קשה שם?" "מה היא הייתה צריכה שמישהו יגיד לה?" "אם היית חבר שלה, מה היית עושה?" שאלה אחת. ואם אין שיתוף פעולה, להרפות ולא להמשיך לשאול, אלא להגיד משהו משלך על הדמות. לא לדבר על הילד בכלל.

אל תחזירי את השיחה אליו. זה החלק הכי קשה. כשהוא אומר משהו שנשמע בדיוק כמוהו, הדחף הוא לשאול "גם אתה מרגיש ככה?". לא לשאול. לתת לשיחה להישאר אצל הדמות. הוא יודע על מי הוא מדבר. גם את יודעת.

הקשיבי למה שהוא אומר עליה. מה שילד אומר על דמות הוא הרבה פעמים מה שהוא לא מצליח להגיד על עצמו. לא לנתח את זה מולו. רק לשמור את זה אצלך, ולהיות שם.

זה לא אומר שהוא יספר לך הכול. וזה לא אומר שכל מה שהוא אומר על הדמות הוא עליו. זה רק אומר שפתחת דלת, בלי לדחוף אותו דרכה.

ואם הסגירות נמשכת הרבה זמן, או שמצטרפים אליה שינויים בשינה, באוכל או בבית הספר, אל תישארי עם זה לבד. כדאי להתייעץ עם איש מקצוע שמכיר ילדים.

ספר שנכתב בשביל השיחה הזאת

את "שלט הלב" כתבתי קודם כול בשביל הילדים שלי. רציתי לכתוב ספר לילדים להורים גרושים, שבו הם יפגשו ילדה שחיה בדיוק במקום שלהם, ושהשיחה תוכל להתחיל ממנה.

יעלה בת 12, בכיתה ו'. ההורים שלה גרושים, והחיים שלה מתנהלים בין שני בתים, עם הרגלים שונים ותחושה שלפעמים היא צריכה להיות ילדה קצת אחרת בכל מקום. יום אחד אמא שלה נותנת לה שלט מזגן ישן, עם כפתור אדום אחד. מה הוא עושה, יעלה מגלה לאט, ולא תמיד בהצלחה.

ובאחד הרגעים בספר, אחרי ערב נעים בבית של אמא, היא אומרת: "אני מרגישה שאסור לי לשמוח עד הסוף באף בית, כדי שההורה השני לא ייעלב."

הרבה ילדים לא יגידו את המשפט הזה על עצמם. אבל על יעלה הם יכולים לדבר. ושאלה אחת, "למה לדעתך היה לה קשה לשמוח?", יכולה לפתוח שיחה שלא נפתחה בשום דרך אחרת.

הספר נכתב לילדים בני 10-14, בשפה של ילדים ובשביל ילדים. ומניסיון, גם ילדים קצת צעירים יותר, וגם גדולים יותר, קוראים אותו בשקיקה. אפשר לקרוא אותו לבד, או ביחד.

לפעמים הדרך ללב של ילד היא לא לשאול אותו מה כואב לו. אלא לקרוא יחד סיפור על מישהו אחר.

לספר "שלט הלב": ספר לילד שגדל בין שני בתים

התכנים באתר אינם מהווים טיפול פסיכולוגי ואינם תחליף לו.