הדייט השלישי היה נחמד. באמת נחמד. הוא ליווה אותך לאוטו, אמר "נדבר", ואת נסעת הביתה עם תחושה שאולי הפעם. ואז יומיים של הודעות קצרות יותר. ואז "שבוע עמוס". ואז כלום. לא ריב, לא סיבה. פשוט דעך.
והחברה שואלת "אז מה קרה?", ואת עונה "לא יודעת", וזו האמת. את לא יודעת. הרי היית נחמדה. הקשבת. צחקת בזמן. לא דיברת על הגרוש. עשית הכל נכון, ושוב זה נגמר בדיוק באותו מקום: אחרי השני, אחרי השלישי, לפני שזה הפך למשהו.
ואם זה קורה פעם, זה הוא. אם זה קורה שוב ושוב, זה כבר משהו שחוזר.
זה לא שאת עושה משהו לא בסדר
בואי נוריד את זה קודם. את לא "יותר מדי" ולא "פחות מדי". ורוב הסיכויים שגם הוא לא נבל. דייטים שדועכים אחרי שלוש פעמים הם כמעט אף פעם לא סיפור של אשמה. הם סיפור של מה שלא היה בחדר.
כי בדייט ראשון יש הרבה: התרגשות, סקרנות, הסיפורים הטובים של כל אחד. בדייט שלישי כל זה כבר נגמר. מה שנשאר זה השאלה הפשוטה: האם פגשתי כאן מישהי? ואם התשובה, גם בלי שהוא יודע לנסח אותה, היא "לא בטוח", זה דועך.
מה שהוא מרגיש, ואת לא רואה
אחרי הגירושים שלי יצא לי לפגוש גברים שהגיעו לדייט עם "חייב". חייב זוגיות, חייב שזה יעבוד. והתחושה שלי מולם הייתה לא נעימה: כאילו באתי למלא צורך, ולא באמת משנה אם זו אני או כל אחת אחרת. הרגשתי שאצטרך לסחוב על הגב את הקושי שלהם, ויש לי מספיק משלי.
לקח לי זמן להפוך את השאלה: ומה הוא מרגיש מולי, כשאני מגיעה ככה?
כי אחרי גירושים, כל דייט נושא משקל שלא היה לו בגיל 25. זה לא "נראה מה יהיה", לא "נזרום". זה "האם החיים שלי הולכים להשתנות". והמשקל הזה, גם כשאת מסתירה אותו מצוין, עובר. הוא לא עובר במילים. הוא עובר בכמה שאת מסכימה, בכמה מהר את צוחקת, בכמה את בודקת אם הוא נהנה.
מה קורה כשמגיעים עם "חייב"
שני דברים, ושניהם נראים כמו התנהגות טובה.
את נעלמת. "איפה תרצה?" "מה שנוח לך." הוא מציע סושי, את שונאת סושי, את אומרת "בסדר". הוא מספר בדיחה בינונית, את צוחקת. הוא אומר שהוא אוהב טיולים, את אומרת שגם את, ואת לא. לא מתוך שקר. מתוך רצון שזה יעבוד, כי יש בו משהו שנראה לך. אבל אחרי שלושה דייטים כאלה הוא פגש אישה נעימה מאוד. אבל איפה האתגר? איפה מישהי?
או שאת בודקת. כל משפט שלו עובר סינון: זה סימן? זה דגל אדום? מה זה אומר עליו שהוא הזמין קפה ולא יין? ואז אין קלילות בשולחן, יש ראיון עבודה. וגם הוא מרגיש את זה.
ושני הדברים באים מאותו מקום. לא מחוסר ביטחון, אלא מהמשקל: כשחייבים שזה יצליח, אי אפשר פשוט להיות שם.
ויש גם את ההפך. יש מי שהרצון שלה חזק מאוד, ואין בו רכות. היא יודעת מה היא רוצה, אומרת את זה, ומול השולחן זה מרגיש פחות כמו דייט ויותר כמו משא ומתן. היא לא נעלמת, היא ממלאת את כל החדר. והעבודה שלה הפוכה בדיוק: לא להוסיף עוד משפט, אלא לפנות מקום.
איך אדע על מה אני צריכה לעבוד?
לא צריך לנחש. הסביבה שלך כבר אמרה לך, במשך שנים. מה התלונה שחוזרת מהאנשים הקרובים אלייך? מה הקושי שיש להם איתך? שאת דעתנית, שקשה לזוז לידך? או להפך, שאת לא מציבה גבולות, שאף פעם לא יודעים מה את באמת רוצה?
מה שהקרובים אומרים עלייך לאורך זמן הוא בדרך כלל בדיוק מה שהוא מרגיש בדייט השלישי, בלי לדעת לקרוא לזה בשם. ולפי זה את יודעת מה נדרש ממך לחזק.
סיפור מהקליניקה
ע', בת 41, אמא לשניים, אמרה לי במפגש הראשון: "שלוש שנים אני יוצאת. אף פעם לא עברתי את הדייט השלישי. עכשיו אני יוצאת עם מישהו, כבר פעמיים, וכנראה גם כאן יהיה אותו הדבר." עברנו יחד על הדייט האחרון, צעד אחרי צעד. המקום: הוא בחר, היא לא אהבה, אמרה שמושלם. השיחה: הוא דיבר על ריצה, היא אמרה שהיא "ממש רוצה להתחיל". הבדיחות: צחקה מכולן.
שאלתי אותה: מי היה שם, בדייט? היא חשבה, ואז אמרה: "הגרסה הנחמדה שלי."
ואז: ואת מי הוא היה צריך לפגוש כדי להתקשר למחרת?
היא לא ענתה. אבל בדייט הבא, כשהוא הציע מקום, היא אמרה "האמת, אני מעדיפה משהו שקט יותר". דבר קטן. הוא התקשר למחרת. לא כי היא "שיחקה אותה". כי בפעם הראשונה הייתה שם מישהי.
כלי אחד: משפט אמיתי אחד, מהעומק שלך, בכל שיחה
לא "להיות את עצמך", זה גדול מדי ולא ברור. משהו קטן ומדיד.
בכל דייט, משפט אחד שבדרך כלל היית מלטשת או בולעת. "האמת, סושי לא בא לי, אפשר משהו אחר?" "אני לא מבינה כלום בכדורגל." "היום היה לי יום קשה, אני קצת עייפה." "לא, אני לא אוהבת לטייל, אני אוהבת לשבת בבית עם ספר."
זה הכל. אחד. לא וידוי, לא "הנה כל הבעיות שלי". משפט אחד שהוא אמת ולא נועד למצוא חן.
ואם את מהסוג השני, זו שממלאת את החדר, המשפט האמיתי שלך הוא אחר: "ספר לי עוד", ואז לשתוק. גם זה משפט אחד, וגם הוא דורש אומץ.
ומה שקורה אחר כך הוא המידע הכי חשוב שתקבלי בדייט. אם הוא נרתע ממשפט אחד אמיתי, חסכת לעצמך חודשיים. ואם הוא נשען קדימה ואומר "גם אני, האמת", זה הרגע שבו דייט הופך לשיחה. ובשני המקרים, את יוצאת מהערב עם משהו שלא היה לך קודם: ההרגשה שמי שישבה שם הייתה את.
מה שבאמת ממשיך
הדייטים שממשיכים הם לא אלה שבהם היית הכי נחמדה. הם אלה שבהם הוא יצא ויכול היה להגיד למישהו משפט אחד ספציפי עלייך. "היא לא אוהבת סושי ואמרה את זה ישר." זה נשמע קטן. זה מה שהופך אותך ממישהי נעימה למישהי שמתקשרים אליה.
ואם המשקל הזה, ה"חייב" שיושב לך על הכתפיים בכל דייט, מוכר לך יותר מדי, זה בדיוק מה שהמבדק "עיניים פקוחות" בודק: מה את מביאה איתך לשולחן בלי לשים לב, ומה הצעד הראשון להוריד ממנו. חמש דקות, בלי עלות.
כבר עשית את המבדק? הצעד הבא הוא המדריך המלא לפרק ב׳: שני חלקים במוצר אחד, מהדייט הראשון ועד בניית קשר משמעותי.
התכנים באתר אינם מהווים טיפול פסיכולוגי ואינם תחליף לו.